<h1>ארחות חיים דין השבת גזלה סימן ב'</h1>
<h2>דף לג:</h2>
הטוען חבירו שגזל והלה כופר נשבע שבועת היסת כדין כופר בכל ואם הודה במקצת ישבע שבועה דאוריתא ואינו קרוי חשוד שהרי לא הוחזק גזלן בעדים. וכן הנכנס לבית חברו שלא בעדים ולקח כלים (בעדים) ומודה שלקחן אך שלקחן בעבור חוב שחייב לו והבעל הבית כופר שאינו חייב לו כלום הרי זה נשבע וגובה חוב מבעל הבית. וכן יש לדקדק מנסכא דר' אבא. אבל אם לקח בעדים אינו נאמן בשבועה ומה שרב יהודה אומר בפרק (כל הבשר) [הנשבעין מ"ו ע"א] שהוא נאמן בשבועה הרי זה כשלקחן בפני בעל הבית ואו' כי ברשותו לקחם או מכרם. ואם תפס בעד אחד ואמר שתפסו בחובו או לקוח בידו או שהיה שלו [ונתן לו בפקדון] ובעל הבית אומר שגזלו הימנו הרי זה חייב להחזיר לבעל הבית בלא שבועה דהוה ליה מחויב שבועה [ואינו יכול לישבע שהרי העד מחייב שבועה] והוא אינו מכחישו לכך משלם וכן פסק הרי"ף ז"ל בשם גאון ולפיכך אם כפר ואמר לא נכנסתי לביתך ולא גזלתי כלום שבא להכחיש העד פטור.
פרק חזקת הבתים ההוא דגזל נסכא מחבריה בעד אחד וחזר ואמר אין חטפי ודידי חטפי וחייביה ר' אבא משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול שהרי אין מכחיש העד ומשלם. ואם אמר החוטף עשרים זהובים חטפתי (ויש לי) [ושלי היו] משלם כל העשרים אע"פ שהעד [אינו] יודע כמה הם. ואם נכנס לביתו ולקח כלים בעד אחד והעד אינו יודע כמה ושלא בפני בעל הבית היה ובעל הבית אומר ב' כלים נטל. והוא אומר לא נטלתי אלא א' פטור אף בלא שבועת היסת. שהרי אין בעל הבית יכול לטעון שום טענה ודאית.
<h2>דף נה.</h2>
אמרינן פרק חזקת הבתים גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במסים הקבועים כי ממכרם ממכר אבל אם מכרום בעבור מתנות המלך שמוטל על כל ראש איש ואיש אינו ממכר אלא א"כ דין המלך כן. וכן אם גזר המלך על הכל שכל מי שלא יתן המס שעל השדה גובה השדה למי (שלא יתן) [שיתן] המס אין זה גזל והלוקח אוכל פירות ונותן המס עד שיבאו הבעלים.
